סמל שלמה בבון כהן ז"ל

קורות חיים

בן אורי ואני. נולד ביום כ"ב בסיון תרצ"ו (12.6.1936) בעיר ארנהיים אשר בהולנד.

משפחתו היתה אמידה מאד בהולנד אך בפרוץ מלחמת-העולם השנייה עזב את ביתו ומצא מחבוא בבית-נוצרים טובי-לב שאימצו אותו במשך כל שנות המלחמה. את הוריו שוב לא זכה לראות כי הם ניספו על-ידי הנאצים ובהגיעו לגיל י"ב (בשנת 1947) עלה לארץ במסגרת "עליית הנוער" לכפר-ידידיה ושם אומץ על-ידי משפחת-איכרים מקומית ומצא לו פינה חמה.

לאחר-מכן נמצא במוסד "אהבה" בקרית-ביאליק והגיע לחברת-הנוער של הקיבוץ נצר סירני שבו התגורר לאחריו וסיים את לימודיו בבית-הספר תיכון.

בבוא מועד גיוסו לצה"ל בשנת 1955 התנדב לצנחנים. השתתף בכמה פעולות-תגמול ובמערכת-סיני והיה בין הצונחים במעבר המיתלה.

אחרי שחרורו מן הצבא חזר לכפר-ידידיה, משם לצפת, ומשם לחיפה, זו התחנה האחרונה בחיי הנדודים שלו. למרות חיי הטלטול והנדודים ממקום למקום היה חפשי מתסבוכים, לא היה מר-נפש, תמיד חייך ולא נטר איבה לאיש. חרוץ היה ולא אהב בטלה; עבד כטרקטוריסט, ומאהבתו לספורט לימד שחייה והיה גם מציל.

בשלוש השנים האחרונות לחייו היה פקיד בבנק לאומי לישראל ובכל עיסוקיו היה רציני ועשה את עבודתו לשביעות רצון המעבידים. לכל מקום שהגיע התאקלם והשתלב בחיים ללא מחיצות כלשהן. הכל אהבוהו על תבונות-נפשו הנאות.

מדי פעם היה יוצא לשירות-מילואים וכשהוצע לו לעזוב את הצנחנים סירב לעשות כן.

במלחמת ששת הימים נקרא לדגל וביום כ"ח באייר תשב"ז (7.6.1967), הוא היום השלישי לקרבות, נפל מפגיעת-פגז ישירה בחצר המנזר מול שער שכם שבעיר העתיקה בירושלים.

הניח אשה וילד; בנפלו היתה אשתו בהריון. שעות אחדות לפני נפלו הספיק לכתוב מכתב הביתה ובו כתוב לאמר: "הסיבוב הראשון נגמר. להתראות!" - ולא ידע שלמה כי אמנם לגביו היה זה הסיבוב האחרון.

שנה שנה נערכת תחרות על שמו לאליפות ארצית בטניס-שולחן לנכים במועדון ספיבק ברמת-גן.

בספר "מאריות גברו" בהוצאת מפקדת הצנחנים הוקדש עמוד לתולדותיו ולתיאור הקרב האחרון שלו.