רס"ן משה מוש זילברשמידט ז"ל

קורות חיים

משה בן אברהם ובתיה, הקרוי בפי חבריו - מוש. נולד בתאריך כ' בכסליו תר"פ (12.12.1919) בביירויט שבגרמניה. בבית הוריו קיבל חינוך דתי לאומי, וירש מהם את תכונות האצילות ואת מידת האחריות לכל דבר שנמסר לטיפולו. למד בבית-ספר עממי ובבית-ספר תיכון גרמני. אהב לטייל הרבה במרחבי המדינה. בנעוריו הצטרף לתנועת בח"ד (ברית חלוצים דתיים), ובגיל 16 יצא להכשרה של התנועה שישבה בגרינגסהוף (ואשר ישבה קודם לכן ברודגס). מוש תפס בה מקום מרכזי, תוך שהוא משתלם בחקלאות ומתמחה בעבודות הרפת. לאחר עליית היטלר לשלטון, במהלך ארועי "ליל הבדולח" הועברו למחנות ריכוז כ-30,000 יהודים. חברי ההכשרה, ומוש בינהם הועברו למחנה הריכוז בוכנוולד, ורק מאמציהם של קרובים בעלי עמדה מאנגליה הצליחו להוציאם מן המחנה ולהעבירם לאנגליה. שם החל מוש לרכז את סניף הבח"ד בלונדון.

מוש עלה ארצה בינואר 1940. מיום עלייתו עבד כחקלאי, תחילה כרפתן בנחלת-יצחק, ואחרי שנתיים עבר לנחלתו שבמושב "נווה-יעקב" ליד ירושלים. שם התיישב במסגרת הפוהמ"ז וקיבל חלקת אדמה, אותה החל לעבד ולהכשיר על ידי בניית טראסות ונטיעת עצי פרי. הוא רכש אהבה עמוקה לעבודת האדמה.

מוש הצטרף לארגון 'ההגנה', עבר מספר קורסים במסגרתו והחל לקחת חלק פעיל במבצעי הארגון. הוא התגייס כנוטר למשטרת היישובים העבריים, ומונה למפקד 'המשמר הנע' במקום. בתחום זה גילה מוש כשרונות צבאיים מעולים, כמדריך וכמפקד.

עם פרוץ מלחמת-השחרור, ועם כיתורה ההדרגתי של ירושלים, עבר אליה ונתמנה לאחד ממפקדי האזורים במחוז. הוא קיבל מספר תפקידים: פיקוד על "מקור-חיים", השכונה הקיצונית בדרום ירושלים, אשר היתה מנותקת והמותקפת ללא הרף, שם גם נפגע בזמן התקפה מכדור בגרונו, אך לאחר טיפול קצר עזב את בית החולים וחזר לחייליו בשכונה. לאחר מכן קיבל את הפיקוד על תלפיות המבודדת, והשתתף בפעולות נועזות רבות בסביבתה, כגון: הפשיטה לכפר השילוח. בכל הפעולות האלה הוא התנהג באומץ, כשהוא שואף תמיד להיות עם פיקודיו במקומות התורפה, ולעודד אותם בנוכחותו השקטה והבטוחה. לאחר מכן התמנה לקצין המבצעים של גדוד מכמש, שהיה אחראי על כל הישובים סביב לירושלים.

כשהחמיר המצב בגוש עציון, הוא נקרא למטה 'ההגנה' בתל אביב, שם הטיל עליו הפיקוד על הגוש והוא טס לשם באדר תש"ח. תפקידו היה לאחד את יישובי הגוש ואת כוחות ההגנה השונות שחנו בו, לגוף מלוכד, לוחם, בעל משמעת צבאית, ולהכינו לקרבות ההכרעה שהיו צפויים לו. הוא שקד על ארגון הגוש, על ביצורו ועל אימון אנשיו. הוא יישר הדורים, סילק אי הבנות, המריץ לפעולה ועודד את רוח האנשים. הוא תבע מאנשיו מתח גבוה, כושר קרבי והחל בפעולות קרב יזומות נגד האויב. באישיותו, בהליכותיו ובעבודתו המסורה הוא שימש דוגמא אישית לכל אותן הדרישות שהציג לחייליו. עם כל זה, הוא שמר תמיד על השקט הנפשי, על אדיבות יוצאת דופן ועל הבנה לבעיות השונות שהתעוררו בקרב הציבור הרב-גוני. אנשי הגוש בטחו במפקדם וסמכו עליו כאחראי על ביטחונם. כל חייליו, אם מהפלמ"ח, אם מהחי"ש, אם מאנשי המשקים, ואם מהסטודנטים, בין חופשיים, ובין דתיים, ראו בו חבר טוב ומפקד אמין. בעיתות הקרב והסכנה אץ תמיד למקום האש. בפיקודו הנמרץ והבלתי אמצעי חיזק את משמעת הלוחמים ואת רוחם.

על קברם של 12 חללי התקפת הלגיון הערבי על הגוש בכ"ה בניסן תש"ח (4.5.1948) אמר: "מה אנו? מה חיינו? העיקר הוא המפעל ובו אנו חיים... תשובתנו נחושה: נצח ירושלים!" לדבריו - "עמידת הגוש קובעת את גורל ירושלים, ולכן יש לעמוד במערכה עד הסוף ואפילו יהיה מר מכל מר...". ביום תחילת הקרב הגורלי על המשלט במנזר הרוסי, היה מוש פצוע אך הוא טען כי "כאן נקודת ההכרעה" ולכן חש לחזק את ידי הלוחמים המועטים. בהופעתו עודד אותם להתגוננות עקשנית אך הם לא יכלו לעמוד מול כוחות האויב ששטפו אותם. הלוחמים נאלצו לסגת ומוש נפגע שוב בשעת הפיקוד על הנסיגה מצרור כדורי אוייב, חדור משמעת עד לרגעיו האחרונים, הוא טיפס אל מחוץ לתעלה על מנת שלא לעכב את הנסוגים וזירז אותם לעבור על פניו. "היו שלום חברים, חזקו..." - היו דבריו האחרונים. הוא נפל באותו יום - יום ג' באייר תש"ח (12.5.1948).

לאחר מותו הועלה מוש לדרגת רב-סרן. ביום כ"ה לחודש מרחשוון תש"ט (17.11.1949) הועברו עצמותיו יחד עם שאר חללי הגוש למנוחת עולמים בהר-הרצל בירושלים. מפקד מחוז ירושלים כתב עליו: "... מוש היה מגדולי הגיבורים בדברי ימינו..."

מוש השאיר אחריו רשימות ומסות, ובאחת מהן כתב: "סבורני שאחרי שהאדמה תהא נחרשת על ידי פגזי התותחים הכבדים, או אז טעונים לבותינו חריש עמוק, עמוק יותר משיש בכוחם של כל תותחי העולם לחרוש. בלעדי מהפכת הלבבות הזאת יהיו מיליוני הליטרים של דמים שפוכים לחינם..."