סג"מ פנחס גוזנר ז"ל

קורות חיים

בן זוסיה ורייזל. נולד בשנת 1899 בליבקוב, פלך ז'יטומיר שברוסיה. חונך חינוך מסורתי וקנה לעצמו השכלה תיכונית. המשפחה היתה מ"חובבי ציון" ומילדותו היה מעורה בתנועת-נוער ציונית. בימי מלחמת-האזרחים באוקראינה נתפסו הוא ואביו על-ידי הבולשביקים וגם על-ידי אנשי פטלורה. הם הוצגו בפני המפקד כמרגלים בולשביקים ועם "מרגלים" אחרים נדונו למות. פינחס הצליח להימלט אל שומר-היער שהיה ממכריו. השומר העלהו לעליית-הגג וכיסהו בתלתל. כעבור זמן-מה הגיעו פרשים ונעצו פגיונותיהם בתלתן, אך במקרה לא מצאוהו. יחף וערום למחצה, מחופש ככפרי אוקראיני, הגיע כעבור שבועים הביתה. כבן בכור קיבל על עצמו את פרנסת המשפחה. התמסר גם לעבודה הציונית. היה ממארגני איגוד "צעירי ציון" ופעיליו. היה מרכז "הגוש השמאלי של צעירי ציון" (בראשו עמד סירקין). מארגני פלג זה הקימו משרד וספריה עברית ושם התרכזו כל הפעולות: הרצאות, תרומות לקרן-הקיימת-לישראל וכו'. כשנגזרה גזירת איסור על הציונות הוא נאלץ לנדוד ולהסתתר, ומדי פעם שינה את שמו. ביחוד נודע כינויו "סיומה". לילה אחד נאסר בביתו על-ידי אנשי צ'יקא ונכלא ל-6 שבועות. משנשתחרר חזר מיד לעבודה והחל בארגון "החלוץ" בחרסון, ניקולאייב, שדה-מנוחה (קטן וגדול) ומוסקוה, ובעיקר במחוז ז'יטומיר ואחר-כך באודיסה. היה ממניחי היסוד לחוה חקלאית בשם "שדות השקאה" ליד אודיסה, והתמסר לחינוך הנוער לחלוציות. במשך שנתים היה הרוח החיה במפעל הציוני-פועלי הזה. בתרפ"ג הקים בית-מלאכה גדול לטכניקה וחרטות מטעם "החלוץ" ועמד בראשו זמן רב. בשנת 1927 ראה כי שוב אין לו מפלטו ואין כל אפשרות להמשיך בפעולות, התיצב לפני הצ'יקא וביקש לשולחו ארצה. מבוקשו ניתן לו. עלה עם משפחתו והתישב בירושלים, שאהבה מאד. במשך 14 שנה עבד בחברת "ספיניי" כמנהל ענף. גם בארץ המשיך בפעילותו הציבורית. תחילה ניסה לארגן את פועלי "ספיניי" ואת פקידי המסחר ועשה רבות לתיקון מעמדם, לשיפור השכר והתנאים הסוציאליים של העבודה, ואף לחם לזכויותיהם בשתפו את עצמו במשמרות של העבודה וההסברה. פעל למען יסוד צרכניות לציבור הפועלים. נבחר לועד הסניף של הסתדרות הפקידים בירושלים ואחר-כך לועד המרכזי של הסתדרות זו ולמועצה הארצית. חבריו ונותני העבודה גם יחד בטחו בו. שימש זמן-מה כשופט הסתדרותי. על אף מחלתו היה נכון להיחלץ לכל עבודה מפרכת ועשה אותה ללא התבלטות. היה חבר ה"הסתדרות", חבר מפא"י וחבר מועצת פועלי ירושלים. ביתו בארנונה שימש כתובת הסתדרותית ומפלגתית לכל הפעולות הציבוריות. מאז עלייתו היה פעיל ב"הגנה". השתתף בהגנת ירושלים במאורעות 1929. היה ממיסדי שכונת ארנונה שנבנתה כנקודת הגנה בדרום ירושלים ותלפיות. אחרי יום עבודה היה יוצא לשמירה על אף היותו חולה. שמר גם מחוץ לתורו והשרה הרגשת בטחון על השכונה. במאורעות 1936 הדריך את הנוער בנשק. היה יוצא לאימונים אם כי היה מאומן כהלכה ולא זילזל מעולם בשיעור או תרגיל נוסף. לפוגעים בכבודו כיהודי בחברת "ספיניי" האנגלית הראה לא אחת את נחת זרועו והבריונים נתיראו מפניו. אחר ניתוח קשה עזב את "ספיניי" ופתח בית-חרושת לנקניקים. בבית-ג'אללה, בדרך לעבודתו, התנפל עליו פעם ערבי מן המארב. גוזשנר, שנפצע בעצם האף ובמצחו, נאבק עמו והוציא מידו את האקדח והסכין והביאו למשטרה. היה נתון ראשו ברובו בעניני הבטחון, אולם היה גם מעורה בחיים האזרחיים כחבר ועד שכונת ארנונה. פעל רבות לבנין השכונה והתפתחותה. טוב לבו ועדינות נפשו קנו לו ידידים רבים, גם ערבים ובריטים נהגו לבקרו. ניחן בחוש לשוני ושפות רבות היו שגורות בפיו. כשנכנס לגור בשיכון גב-ים דאג לפינת-נוי סביב הבית. היה משכים לטפל בפרחיו, וכל שעת-פנאי הקדיש לגן, ואף כי האדמה היתה טרשית השיג את מבוקשו. גינתו הוריקה ראשונה. היה בעל חוש הומור, רק ונתן קולו הנאה בשיר. הוא אהב את החיים וידע להרחיק את העצב. לא ידע פחד. הרופאים שניתחוהו סיפרו עליו, כי בשכבו על שולחן הניתוח התבדח, פיזם, זמר, ואף עליהם השרה רוח עליצות. בכל צרה שהתרגשה על הישוב נהג לאמור: "זה יעבור"... "אנו חזקים מהם ונכלה אותם". היה תקיף מאד וחזק אופי והצטיין במרצו הרב. היה כחבר לילדיו, וככל שגדלו יותר כן הרבו להתיעץ עמו ולבקש את עזרתו.

בתחילת שנת 1948 קיבל דרכיה לשם נסיעה לאורוגואי כדי להתראות שם עם אחיו, עך כיון שפרצה המלחמה סירב לעזוב את הארץ. לא שעה להפצרות ידידים ולא עזב גם את שכונת ארנונה. היה מן היחידים שהעיזו להישאר במקום, בקו החזית. באותם הימים נתגלה בכל סגולותיו. כשעמדה ארנונה להינתק מירושלים קיבל על עצמו לספק לשכונה את כל צרכי הציוד והאספקה. אם כי האוטובוסים הותקפו כמעט יום-יום דרש בכל תוקף לקיים את הקשר עם העיר, ולא ויתר על נסיעה לשם קיום הקשר עם המפקד הראשי, הבאת ציוד וכו'. כשחזר פעם יחידי במכוניתו לארנונה הותקף ליד תחנת הכוח של חברת החשמל. בקור-רוח חמק מן המכונית, תפס עמדה מאחרי סלע וב"מאוזר" שלו הפיל חללים. אנשי ה"הגנה" שראו את הקרב מעמדותיהם הרחוקות העלו גבורתו זו על נס. שימש סגן מפקד ארנונה והיה אחראי לגיוס התושבים. על אף גילו ומחלתו היה פעיל בשמירה ובסיורים בלילות-החורף הקשים. בעצם ההפגזות מילא שליחויות נועזות לקוים הקידמיים ושימש מורה-דרך ליחידות שבאו לעזרת רמת-רחל המותקפת. כשהציק הרעב ללוחמים היה תמיד מוצא משהו ומכריחם לאכול. יום לפני נפילתו בא העירה ורעיתו ביקשתהו להישאר ולנוח מעט. הוא סירב להשאיר את השכונה ואת חבריו באמרו: "עוד אספיק לנוח". חזר למטה בארנונה. בערב אחרי ישיבת המטה הלך לשמירה. באותו לילה נערך הקרב על מר אליאס. לשמע תנועה חשודה עזב פינחס את עמדתו ב-4 אחר חצות ויצא לסיור. הוא נפגע מרסיס פגז בכבדו ובלבו. חבריו חשו לעזרתו ולשוא. גם ברגעיו האחרונים נשא סבלו בשקט וגבורה ומת בי"ז באייר תש"ח (26.5.1948). היה קבור בשייך-באדר א'. ב-10.9.1950 הועבר להר-הרצל בירושלים. היה אב ל-3 ילדים. בתו, בת 17, מתה משבץ-לב בשמעה על מות אביה. השאיר אשה, בן ובת.