טוראי צבי גרינברגר ז"ל

קורות חיים

בן דויד ופסיל. נולד בכ"ג בטבת תרפ"ו (1926) בכפר קולוצ'בה, בחלק הקרפטורוסי של מחוז מרמרוש (אז בצ'כוסלובקיה). בן-זקונים (החמישי) לסוחר חקלאי מוסמך לרבנות.

למד בבית-ספר עממי ממשלתי וב"חדרים" וספג מילדותו אוירה ציונית מהפגישות ומהשיעורים בעברית שערך סניף "בני-עקיבא" שבכפר (כפר שגרו בו עשרות משפחות יהודים צ'רשיים, קהילה כפרית טיפוסית במחוז מרמרוש) ובבית הוריו, ושאיפת חייו היתה לעלות לארץ-ישראל, וביחוד מאז עלה אחיו הבכור עוד בשנות השלושים.

נרשם ל"עליית-הנוער" מטעם תנועתו, ועל התנגדות אמו, שהיתה כבר אלמנה ושאר בניה התפזרו, התגבר באיומי התאבדות ובבכי.

בפסח ת"ש קיבל הודעה על מועד עלייתו וכשנסע לבודפשט להצטרף לשיירה, נדחה ברגע האחרון והוכרח לחזור הביתה ללעגם של הגויים השכנים. אחרי חצי שנה קיבל הודעה, שכבר הגיע תורו.

בינתיים כבר שלטו הגרמנים למעשה בהונגריה ובמדבר המערבי התדפק רומל על שערי הארץ. כשהתנגדה אמו בשל כך לנסיעתו, השיב: "לא אישאר, ואף אם חס ושלום ייכנסו הגרמנים לארצנו, מוטב שאמות שם ולא בין שונאינו ובמדינות בנכר". הפעם לא דחוהו ואחרי מסע בשיירה דרך קונסטנצה, תורכיה וסוריה הגיע דרך ראש-הנקרה ב-14.5.1941 לחיפה, נשק את אדמתה, הרטיבה בדמעות ובירך "שהחיינו".

אחרי מנוחה קצרה בבית אחיו הבכור בירושלים למד ועבד 3 שנים בכפר-הנוער הדתי ליד חיפה ושירת בו שנה כנוטר, ואת הכל עשה בהתמסרות ובלהט, שבאו לידי ביטוי בסיפורים, רשימות ושירים שכתב. התמסר לעבודת חינוך והדרכה בין העולים הצעירים מהארצות השונות ונתחבב עליהם מאד. בחברת הנוער נראה עליז ושופע בטחון ואמונה כחובת מחנך, ובלבו נשא את האבל היחיד על האם, הסבא והמוני חבריו מילדותו שנספו בשואה הגדולה ואת זעמו על השלטון המדכא בארצנו.

כשנפלו חבריו נפתלי ואילה במערכה על גבעת-חיים נגד הבריטים קרא על שמותיהם שתי קבוצות-נוער במוסד. תוך כדי עבודתו בהדרכה הרבה להגות בספרי חינוך כדי לשכלל את עבודתו ונודע כמחנך בחסד עליון. הועבר זמנית להדרכה במוסד "יקיר" שבכפר-הרא"ה, ואחר-כך לעבודה קבועה בבית-הילדים שליד בית-צעירות "מזרחי" בירושלים. בכל מקומות פעולתו השתתף באימוני ה"הגנה" והשתלם בטיפול במקלע, במרגמה ובחבלה וקורס ממושך אחד עבר במשואות-יצחק שבהרי חברון, מקום מושבו של אחד מאחיו. את פעולותיו ב"הגנה" הסתיר גם מאחיו, לבל ינסו לרכך לבו בחרדתם לשלומו.

משהחלה מלחמת-השחרור השתתף תחילה בגיוס חלקי להגנת ירושלים תוך כדי המשכת עבודתו החינוכית ואחר-כך עבר לגיוס מלא בגדוד "מוריה", אך את הקשרים עם חבריו לא הפסיק. בהופיעו ביניהם בחגיגת ט"ו בשבט תש"ח, שבגלל מצב החירום עברה בלי נטיעה, אמר להם בנאומו: "נגיד זאת לאדמה שלנו, כי לא שכחנוה, כי לא בנו האשם שאין אנו נוטעים עצים. גם היא בודאי יודעת זאת, כי היא סופגת כמעט בכל יום דם חם של אחינו הרוצים להפריחה".

השתתף בפריצה הראשונה לגוש עציון ובפריצות אחרות, בדרך לקסטל ועוד. וכשעברו ימים אחדים והוא לא נשלח לפעולה, היה זועף ומר-נפש על ביטול ללא תועלת של הזמן היקר למולדת. כשכתב לו חבר פרטים ממקום שירותו, הזהיר אותו באגרת-התשובה, שיימנע להבא מפטפוט סודות צבאיים בדיבור ובכתב.

בשירו "צוואה" כתב: "ובמותי בשדה-הקרב, בין סימטאות עיר, או אם בהרים המות ימצאני, אל תספידוני, דמעה מעיניכם אל תזילו! בחשאי, באין רואה, העבירוני להר הזיתים ורגב אחר רגב על גבי הפילו ובתום המעשה והגולל ייסתם, שובו לעבודתכם והחרישו - החרישו".

ביום ה', י"א באייר תש"ח, למחרת נפול גוש עציון, בהיותו חרד לגורל שלושת אחיו במערכות ירושלים, גוש עציון וכפר-דרום, נענו לדרישתו ונשלח בתגבורת אל העיר העתיקה.

באגרת הפרידה שהשאיר בבית אחיו דרש שוב שלא יתעצבו אם יפול בקרב, כתב הוראות בדבר חלוקת עזבונו (ספרים) ופרעון חובותיו מסכומים המגיעים לו, וסיים: "לכם, החיים, אשריכם שזכיתם לראות את ממלכת יהודה בתקומתה".

ביום י"ב אייר תש"ח נפצע בעיניו מרסיסי פגז ובשמעו בבית-החולים שחברו שליד הברן נפל, חזר אל העמדה והמשיך להילחם.

ב-24.5.1948, כשהיה צורך להעביר את הברן לעמדת "המלכודת", דרש בתוקף שהוא עצמו ילך שמה עם המקלע, ומשם המטיר אש בלתי-פוסקת באויב ומנע מהם להתקרב אל הבנין ולפוצצו, עד שנפגע מצרור כדורי מקלע בראשו ונקבר בעיר העתיקה בירושלים ב-26.5.1948.

מצבה לזכרו הוקמה בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים.