יצחק-נחום "חמדי" לוי ז"ל

קורות חיים

בן נתן ואסתר. נולד בי"ג בשבט תרפ"ו (1926) בירושלים. דור שישי לילידי ירושלים. ילדותו עברה עליו בבית-הוריו בכפר הערבי בית-צפאפה - המשפחה היהודית היחידה במקום. אחרי מאורעות 1929 עברו לירושלים ושם למד בבית-הספר העממי בבית-הכרם ובבית-ספר תיכון. בילדותו נתיתם מאביו.

היה חניך תנועת "המחנות העולים" ובמסגרת תנועה זו יצא להכשרה לחולדה. שם התמסר לגידול-צאן והצטרף לקבוצת-הכשרה במסגרת הפלמ"ח ועשה שנתים בעבודה ובאימונים בבית-הערבה וברמת-רחל. היה חבר קבוצת "החושלים" בג'יב-יוסף שבגליל ועסק בשמירת השדות ובטיפוח יחסי שכנים.

עם פרוץ מלחמת השחרור התיצב לשירות במסגרת הפלמ"ח לחטיבת "הראל", גדוד "הפורצים". שירת בליווי שיירות. אותה פרשה מליאת הוד וגבורה של פריצת הדרך לירושלים דרך עשרות ק"מ מסוכנים, מאיימים, שצריך היה לעבור אותם יום יום משך ימים ושבועות! היתה באותם הימים לחמדי שמחה מיוחדת במינה, שהוא אף פעם לא דיבר עליה. עם כל שיירה שהגיעה, הוא הביא אוכל נוסף לאמו, שכה אהב. ובפיו פזמון חוזר :"אמי עובדת קשה, אני מוכרח לנסוע לעזור לה" או :"אמא חולה, ודאי אין מי, שיטפל בה".

השתתף בקרב על הקסטל וכן בקרבות אזור ירושלים, בשיירה האחרונה לגוש עציון ובקרב נבי-דניאל. כשחזר לביתו מקרב נבי דניאל התפרץ כששתי דמעות מתגלגלות על לחיו :"את נשקנו ! באיזו זכות הכריחונו להפרד מעליו ? ... חיבלתי ב"כלי" שלי הוצאתי חלק שבשום אופן לא יוכלו להשתמש בלעדיו, את כל הכדורים זרקנו אל תוך בור המים הדלוחים." כשחבריו יצאו לקרב על קטמון, קיבל נחום חופשה. הוא טייל ברחובות ירושלים, כשלפתע עברה שיירה והוא הצליח להכיר בה את חביריו. ללא היסוס, בלי להודיע לאיש, טיפס ועלה על אחת המכוניות, כדי לקחת חלק בקרב. ללא רובה, כשהוא לבוש בגדי שבת, כ"כ פשוט ומובן - כך יצא. ודאי ימצא הרובה וגם הבגד אינו משנה - הוא חשב- בשעה מכרעת בקרב.

מפקדו ביקש ממנו לא להתקדם אך, נחום לא ידע פחד והשיב: "מישהו צריך להתקדם" ותוך כדי אמירה קפץ וחצה את הכביש. נפגע תחילה בזרוע וכשהוא מתפתל במכאובים פגע בו צרור בבטנו. כולו שותת דם, פצוע, סובל מכאובים נוראים הסכים לחזור לנקודת איסוף פצועים. בדרך חזרה צריך היה לעבור שטח מסויים, שהיה נתון תחת אש האויב, ומחשש שחביריו הנושאים אותו יפגעו, הטיל את עצמו מעל האלונקה וזחל במאמצים על אנושיים כשהוא קורא לחביריו לבוא אחריו. הועבר לבית חולים. איש לא האמין שהוא יחיה רק הוא עצמו האמין בזה. עשרה ימים נלחם על חייו. מספרים שרגע לפני מותו עשה בידיו תנועה שאמרה: "אל דאגה חבריא, הכל יהיה בסדר". היד צנחה ורק עיניו המשיכו להביט נכחן.

נפטר אור ליום ב' באייר תש"ח (10.5.1948) הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בסנהדריה. זכרו הועלה בספר "לזכרם של חברי קבוצת החושלים שנפלו במערכת ההגנה"