טוראי יצחק אביגדור, הרב אורנשטיין ז"ל

קורות חיים

בן הרב משה יהודה-לייב ושושנה-רייזל. נולד ביום ד' בתמוז תרנ"ג (1893) בירושלים. למד בכמה "ישיבות" ("אהל משה", "תורת-אמת") ועוד. בנעוריו היה מראשוני החולמים על חידוש פריחתה של הארץ. ממיסדי החברה הצעירה ''הכפר העברי", אשר עיקר תפקידה היה הקמת כפרים ושכונות למען בני-ישיבות שיעזרו לכונן את ארץ-ישראל - וביחוד את הישוב הישן; המושבה "נוה יעקב" בדרך ירושלים-שכם היתה מיסודה של חברה זו. קנה מאדמות הכפר "בית-חנינה" כנחלה לצעירים מבני-ירושלים הרוצים להתמסר לעבודה חקלאית. עד יומו האחרון פעל למען הכפר, היה חבר הנהלתו וגזברו וגם בא-כוחו בפני הממשלה בעניני בטחון והגנה. כן לקח חלק פעיל בגאולת אדמה צפונית-מערבית לירושלים (בקרבת קברי הסנהדרין), אשר עליה הוקמה שכונת סנהדריה. הוציא כתב-עת בשם "הדביר" - ירחון לתורה ולחכמת ישראל. ממיסדי "המזרחי הצעיר" ומזכירו. השתתף בכל הועידות העולמיות של "המזרחי". היה ציר בשני קונגרסים ציוניים (הי"ג בקרלסבד והט"ו בבזל). אחרי משפט-העמים בענין זכותנו על הכותל המערבי (בשנת 1931), שהרשה לנו למנות נציג כממונה על אותו חלק של הכותל שאליו הותרה לנו הגישה, מינוהו המוסדות הלאומיים והרבנות הראשית לתפקיד חשוב וקדוש - מפקח ליד הכותל, ובמשך שמונה-עשרה שנה היה טורח יום יום ומסייע בידי היהודים שבאו להתיחד עם הכותל. בשנת תרצ"ח נתמנה מטעם האדמו"ר מלובביץ' למנהל ''כולל חב"ד" בארץ והוא אמנם לא הכזיב במילוי-תפקידו: הוא היה כאב למאות משפחות עניות בישוב הישן, לאלמנותיו ויתומיו. לפי בקשת האדמו"ר יסד "חברת תהילים" שישבה במשמרות יומם ולילה בתפילה על האחים האומללים שבגולה. היה יושב-ראש "התאחדות בני העיר העתיקה", ששמה לה למטרה לחזק את הישוב בה; ראשית פעולתה היתה יסוד ''קופת מלוה" - ועזרתה הורגשה בעיקר בימי-המצור; כן עסקה ההתאחדות בגאולת בתי יהודים שעברו לבעלות ערבים.

בתחילת המצור הערבי על העיר העתיקה בימי מלחמת-הקוממיות הוזמן לירושלים החדשה בקשר לעניני ה"כולל" וסירב להתפתות להפצרות ידידיו להישאר בתוכם, ביחוד לאחר שנודע לו שביתו פוצץ ובנו נפצע. אחרי מאמצים רבים מצדו ושתדלנותם של אישים דגולים, כמו יצחק בן-צבי והרב הרצוג, בפני השלטונות הבריטיים הורשה לו לחזור לעיר העתיקה. לידידו בארצות-הברית, ששאל אותו למה דוקא התעקש לרדת למקום הסכנה, ענה: "אם נגזר על מאן-דהוא לעלות קרבן על קדושת ירושלים העתיקה ומקומותיה הקדושים הרי אני מחויב בכך מכל אדם אחר". ביתו, שעמד על הגבול בין הרובע היהודי ובין הרובע הערבי ושימש עמדה לאנשי המגן, נחרב כולו על ספריתו הגדולה ועל כתבי-יד חשובים שלו; אבל הרב לא התיאש, התיצב מיד בשורת ראשוני המגינים ונתמנה כמנהל הענינים האדמיניסטרטיביים של תושבי העיר. במשך שלושת החדשים, שבהם כיהן בתפקיד זה, הראה את יכלתו בהסדרי עבודה, הגנה, משטרה עברית ועידוד הרוחות בכלל, ולמעשה היה האחראי לכל שטחי-חייה. יומיים לפני נפלו סייע בידיו ממש להביא לקבורה על מגרש בתי-מחסה קדושים שנפלו באותו שבוע, והוא, כאבי הישוב הישן, אמר את ה"קדיש" האחרון על קברם. אולם למחרת השבת, בי"ד באייר תש"ח (23.5.1948), פגע בו כדור האויב ואף אשתו הרבנית (מושקה-ליבה) נפצעה פצעי-מוות. שניהם הובאו לקבורה באותו מקום. הניח ארבעה בנים ושתי בנות. מצבה לזכרו הוקמה בבית-הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. לפי החלטתה של עיריית ירושלים נקרא אחד הרחובות במרכז העיר בככר החרות (הדוידקה), על שמו של הרב ז"ל.

לאחר מלחמת ששת הימים הועברו עצמותיו לקבר האחים על הר הזיתים.