קורות חיים
בן אינה ולאוניד. ויקטור נולד ביום י"ח באב תשנ"ז (21.8.1997) בירושלים, אח צעיר לדמיטרי. כן היה לו אח למחצה בוגר ממנו - מישה.
ויקטור היה ילד אהוב, שאהב וכיבד מאוד את ההורים שלו – תמיד עזר בבית, סייע בכל צורך ונענה לכל בקשה בלי היסוס. הוא גדל והתחנך בשכונת פסגת זאב שבירושלים, למד בבית הספר "רנה קסין" ברמת אשכול.
מגיל צעיר ויקטור בלט בשמחת החיים שלו, בהשראה ובטוב שהפיץ סביב. "הוא תמיד הרים אותי כשהייתי בדיכאון", כדברי חברתו הטובה טל, "ומנגד – היה לו 'הומור שחור' כזה של מרמור על החיים וזה היה קורע מצחוק".
לויקטור הייתה חברה אהובה, טל מזרחי, שאותה הכיר מאז היותו נער צעיר. טל נהגה לכנות אותו "אח שלי" ו"ויקוש". תמיד היו גם שפע של חברים טובים שאהבו לשהות במחיצתו. הוא ידע להצחיק ברגעים קשים, העניק יחס ואהבה ענקית לסובבים אותו. הוא היה אדיב ודאג שאף חבר לא ירגיש מקופח, תיארה חברתו: "אם אני רציתי להיפגש אבל הוא קבע כבר עם חבר אחר הוא תמיד ניסה לחבר בין כולם, כדי שאף אחד לא ירגיש לבד. הוא היה מעין פסיכולוג של החברים שלו". כך למשל נהג ויקטור לכתוב ברכות ארוכות ומושקעות לימי ההולדת של החברים הקרובים, כן היה נדיב וקנה מתנות רבות לחבריו. "פעם אחת", סיפרה טל, "הלכתי אליו כי הוא קנה מתנות לאקסית שלו ולמשפחה שלה - לאחים לאחיות ולאימא, עשה להם ערימת מתנות לכבוד החג וזה היה כל כך יפה ומרגש ומכל הלב".
ויקטור היה אדם חרוץ ובעל יוזמה שערך אהבת החינם היה הראשון במעלה עבורו. חברים סיפרו שויקטור דאג לאנשים אחרים יותר מאשר לעצמו. "הוא תמיד היה שם כדי לתמוך בך. גם אם למשל היית צריך כסף ולא היה לו, הוא היה מוצא איך לעזור", סיפר חברו בר. תיאר ג'ון, חבר נוסף: "ויקטור לא היה חבר רגיל, חבר שבשגרה. ויקטור היה 'החבר', שעליו סומכים עם כל בעיה... אליו פונים כשיש תקלה, הוא היה כגב חזק לכל החברים, עזר ותמך בכל מי שרק ביקש".
ויקטור רכב על אופנוע והיה רוכב זהיר ואחראי. על כך סיפר בר מזרחי, חברו הקרוב: "למרות שהיה לו אופנוע הוא לא היה בן אדם עם פוזה ולא היה נוסע מהר, הוא נסע באופנוע כי זה היה הכי זול ונוח בשבילו כדי להגיע ממקום למקום". כך הגיב ויקטור בינואר 2017 בפייסבוק על תאונת אופנוע שגבתה את חייהם של חייל ואזרח: "יהי זכרם ברוך כמו עוד הרבה חיילים ואזרחים במדינה. דבר אחד אני יכול להגיד: תיזהרו! תיזהרו בכל מה שאתם עושים, גם בנהיגה וגם כשאתם מסתובבים ברחוב".
ביום 7.4.2016 התגייס ויקטור לצה"ל. הוא שירת בפיקוד העורף וכמאבטח מתקנים בחיל כללי [חכ"ל], בבסיס עופרית. בתפקידו הוא שירת "שבועיות" – שבוע אחד בבסיס ושבוע אחד בבית, לסירוגין. דניאלה, ששירתה עם ויקטור באותו הבסיס, סיפרה שקל היה להתחבר עימו, ושהוא אמר שהוא מרגיש שהבסיס הוא כמו משפחה. היא סיפרה על שיחה של ויקטור עם חייל אחר בחדר האוכל, ובמהלכה למדה שלויקטור חלומות גדולים ושאיפות גבוהות.
בשבועות שויקטור היה בבית הוא עבד בכמה עבודות במקביל בזכות אישור מיוחד שקיבל מצה"ל, כדי לפרנס את משפחתו שנקלעה למצוקה כלכלית. "הוא זה שהיה אחראי לפרנסת הבית", סיפר סער, חבר ילדות של ויקטור.
בזמנו הפנוי ויקטור השתדל לבלות עם חבריו הרבים. בפעם האחרונה שויקטור וחברתו טל נפגשו הם היו בבית, צפו בסרט וצחקו יחד על איכותו הירודה. לאחר מכן צפו בתוכנית האנימציה "בובספוג", ולבסוף נרדמו על הספה.
ויקטור תכנן ללמוד מדעי המחשב בתום השירות הצבאי, לאחר שיעבוד ויחסוך כסף ללימודים. בנוסף היה לו חלום לטוס לארצות הברית ובחודשים האחרונים לחייו הוא הספיק להוציא ויזה וחסך כסף, אך לא זכה לכך.
ביום 3.3.2017, ערב שבת, שוחח ויקטור עם טל והם קבעו להיפגש במוצאי שבת. לאחר מכן רכב ויקטור למסיבה בתל אביב על אופנועו, שם נפגש עם חבריו. חלק מהחברים שתו משקאות אלכוהוליים, אך ויקטור לא שתה. לפנות בוקר הוא חזר לירושלים.
רב-טוראי ויקטור ירוחימוב נפל בעת שירותו ביום ו' באדר תשע"ז (4.3.2017) בתאונת דרכים. כשנסע מתל אביב לירושלים על כביש 1, החליק האופנוע סמוך למחלף בן שמן. ויקטור נהרג, הנוסעת שהייתה איתו נפצעה פצעים בינוניים.
ויקטור היה בן עשרים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים. הותיר הורים ושני אחים.
על מצבתו של ויקטור נחקק שיר שכתבה חברתו טל: "איך מבטך במבטנו נקרא / מאז נדם קולך, מיתר נקרע / שאם כן, דרכנו ייפרדו / שפתי ניגון אחרות אותך ישבו / ויוותר לעולם זיכרון שומם / של נשיקות אכזב ושיר אילם".
הוריו של ויקטור מבקשים להגביר בעזרת סיפורו את המודעות לסיכון בנהיגה באופנוע. "אם אפילו ילד אחד יראה את זה ויחליט שהוא לא רוצה לרכוב על אופנוע, זה יהיה שווה את זה", אמרה אימו אינה לאחר נפילתו.
טל, חברתו של ויקטור, כתבה ביום קבורתו: "אני יושבת פה ורועדת, כי אני לא מסוגלת לחשוב שאפרד ממך היום... שנינו אהבנו לנסוע יחד באופנוע. ולחשוב שהייתי אמורה לעלות איתך עליו אתמול בערב, הייתי יכולה להיות איתך שם ולשמור עליך, יפה שלי! מה אני בלעדיך? מה אני בלי אח שלי, הכי גבר בעולם הזה?... למי אני עוד אקרא 'חלאה' והוא יקרא לי 'טינופת' וזה יהיה מלא באהבה? מי יצחק איתי ככה? אתה המשפחה שלי, אתה האח שמעולם לא היה לי! ..."
דניאל, חבר של ויקטור, כתב: "מי אנחנו? מה אנחנו? כלום, פשוט כלום לא מובן עכשיו. אני יושב וחושב ופשוט לא מצליח לעכל. הדמעות זולגות כי רק הן מבינות, רק הן מבינות מה קרה. הגוף מנותק והלב צועק. רק השכל לא מפסיק לחשוב... לא רוצה לעכל את זה שבאמת קרה מה שקרה, לא יכול לעכל את מה שקרה! היית חבר בנשמה, אתה באמת בן אדם שאני יכול לקרוא לו חבר. לא רק אני, כל אחד יכול להעיד עליו על כמה שהיה אדם טוב. אני פשוט לא מקבל את זה שרק לפני כמה ימים דיברתי איתך על זה שאנחנו חייבים לצאת יותר כי אתה כל הזמן עובד. החיים האלו לוקחים בשנייה אדם שכל כך אהבת בלי שום התראה מוקדמת".כתב בר, חברו של ויקטור: "אני פשוט לא מאמין שעברה שנה מאז שעזבת אותי, אני כל כך מצטער שזה היה הסוף שלך ושאני לא הייתי שם כדי להציל אותך או להיות איתך ברגעים האחרונים שלך, שלא תהיה לבד ושתהיה לפחות עם מישהו שאוהב אותך גם אם זה הרגעים האחרונים שלך".
טל כתבה עוד שיר לזכרו: "בין חיוך ועיניים נוצצות, / לא אחזתי בידיך הקרות / כאשר הלכת, נותרת לבד, / עזוב וכואב לו בצד. / לא ידעת שזהו הרגע האחרון / הלכת לנצח, לנצח לישון. / חיבוק קטן, קבר גדול / את קווי טובך מציירת במכחול. / הדם שזולג כמו דמעות לשמיים / זוכרת חזק את זוג העיניים, / החיבוק החם כשנרדמתי לצידך / הביטחון שהרגשתי כשהייתי איתך. / הכול התפוגג ונותרתי כואבת / ואתה שם למעלה, והרוח נושבת".
כתב גם קאפו, חברו: "ויקטור היקר, כמה שאתה חסר לנו כאן בחיים. באותו הבוקר שהלכת לעולם הבא אני לא האמנתי, רק כמה שעות לפני בילינו יחד וצחקנו כל כך הרבה ובמיוחד אתה צחקת מכל הלב ואני לא אשכח את היום הזה לעולם. אוהב אותך אח יקר שלי".
ולד, חבר נוסף של ויקטור, כתב: "אח יקר שלי, ויק. אני עדיין זוכר תקופות יפות שלנו יחד. חסרה לי התמיכה שלך, השיחות והיציאות שלנו יחד. אתה חסר לי. אני עדיין לא מאמין שהלכת מוקדם מאיתנו, קשה לי לעכל את זה. הצלקת תישאר איתי לנצח, בדיוק כמו שאתה הלכת לנצח".
כתב ליאור, חבר: "ויק היה בשבילי משהו מיוחד, הוא היה האוזן הקשבת, החבר הטוב. זה שהתייעצתי איתו על כל דבר קטן, כשהוא נפטר היה לי קשה לעכל את זה, היה נראה לי שזה חלום רע שאני תכף אתעורר ממנו ואתקשר לויק ואספר לו עליו. אבל זה לא היה חלום זה היה אמיתי והחלום הרע הפך למציאות. לא אוכל לתאר במילים אף פעם כמה אתה חסר לי חבר יקר שלי, שמור עלינו מלמעלה. אוהב אותך תמיד".
טל כתבה כחצי שנה אחרי נפילתו של ויקטור, בערב ראש השנה תשע"ח: "ויקוש שלי, יפה שלי, אני בוכה את אובדנך. בשנה החדשה לא תהיה איתי, חבר שלי, אח שלי, הלב שלי שבור ומרוסק בלעדיך. לא נפרדתי ממך, ובשביל מה בכלל צריך להיפרד, למה זה היה חייב לקרות דווקא לך מכל העולם, דווקא אתה היית צריך ללכת לי? השארת בי חור פעור ללא יכולת להתמלא מחדש. אני מצטערת שהשארתי אותך לבד שם בקור, בין מיליון קברים אחרים. מצטערת שאני לא יכולה לישון שם איתך, להיות איתך כל החיים. אני מצטערת בכל ליבי ואני כל כך מרגישה רע. אני רק רוצה לחבק אותך, לחמם אותך, לשים לך סוודר, לשטוף את עיניך מכל הרע. אני אוהבת אותך, אתה חסר, כל כך כל כך כל כך חסר".
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל תשע"ח (2018) כתב חברו של ויקטור, דניאל: "חור. חור בלב, זה מה שנשאר, מין פצע פתוח שאיננו מגליד אף פעם... מה לקחו ממני? לקחו ממני חבר, שגם אם אין קשר דם תמיד היה בשבילי לאח. תמיד היה שם למעני בשעות הקשות, עזר לפתור בעיות, עזר להגשים חלומות, ולא רק בשבילי, לא רק כדי לומר שעשה, אלא נתן מעצמו גם כשהיה הכי קשה בשבילו, ללא תמורה וללא קריאת תודה. והחיים החליטו לקחת לי אותך, ולא רק לי... אוהב אותך אח, אזכור אותך תמיד".
במלאת שנה לנפילתו של ויקטור התקיימה סעודה לזכרו בבית הכנסת "בית יצחק" בשכונת פסגת זאב שבירושלים.
ויקטור מונצח באנדרטת חיל כללי בתל השומר ובבית "יד לבנים" בירושלים.
במוזיאון הטבע בירושלים מוקם גן לזכר ויקטור. יוצבו בו אבן זיכרון ועליה מילים שכתבה חברתו טל מזרחי, ופסלי דינוזאורים שבנה אביו של ויקטור, לאוניד.