סגן יצחק גירון ז"ל

קורות חיים

בן יוסף וגראציה. נולד ב-2.5.1923 למשפחה ציונית ותיקה בבולגריה ובמאי 1935 עלתה המשפחה לארץ והתישבה בחדרה.

בגלל קשיים שונים הפסיק את לימודיו בבית-הספר העממי ויצא לעבודה בקטיף. לאחר זמן גבר צמאונו לדעת ובלימודיו בשיעורי-ערב, בקורסים, בהרצאות, בספרים ובאמצעות מכתבים השתדל למלא את חסרונו בידיעות עבריות וכלליות, בשפה האנגלית ובמדעי החברה עד שהגיע לרמת ההשכלה של בני גילו, ואף למעלה מזה.

לא חס על כל עמל כדי לתת לאחיו ולאחיותיו הקטנים ממנו את האפשרות ללמוד והזהירם שלא יחמיצו את ההזדמנות ללמוד בעודם חופשיים מעול הפרנסה.

תחילה היה חבר ב"השומר הצעיר" ובשנתו ה- 17 עבר ל"הנוער העובד". בשני הארגונים ובגדנ"ע הגיע להדרכה ונתגלה ככוח פעיל ומפעיל, שוקד על הצלחת כל פעולה, מרבה בטיולים להכרת הארץ, והיה חבר טוב ומסור.

בן 17 התנדב למשמר-הרכבות, תפס מקום בין הקשישים כשווה בין שווים, על אף היותו הצעיר שבחבורה, ועבר "טבילת-אש" קרבית נגד התקפות ערבים מזוינים. המשיך את שירותו בנוטרות במושבה והיה מוצא פנאי להתעניין ולפעול גם בעניני הבית וסניף "הנוער העובד".

היה מטובי הספורטאים ב"הפועל" בריצות ארוכות וגם בתחרויות הנוטרים זכה באחד המקומות הראשונים.

סיים קורסים למ"כ, למכונות יריה קלות וכבדות לצלפים, קנה בקיאות גם במרגמות ואגר ידיעות וכושר צבאיים לצרכי ה"הגנה". בתקופת שירותו בנוטרות למד עטיפת פרי הדר ואריזתו והתחבב על קבוצות העובדים, כי בשירתו ובבדיחותיו רומם את הרוחות בשעת העבודה וגרם להגדלת התפוקה והשכר הקבלני.

גם עליו נתחבבה ביותר עבודה זו, אך בשעת הצורך לא מאס גם בעבודות אחרות, ואחרי ימי עמל מפרך היה בערבים רענן ונכון להשתלמות בלימודים, לשירה, לספורט ולהדרכה בחי"ש.

שקד על טובת פקודיו, ביניהם בני גיל אביו, אך דרש מהם את מקסימום המאמץ בפיתוח כוח הסבל וידע לשכנעם בדבר הצורך שבו. פעמיים נכלא במחנה לטרון, כחצי שנה - אחרי פיצוצי פלמ"ח בגבעת-אולגה ובסידני-עלי, ואחר כך-אחרי "השבת השחורה" (29.6.1946).

אחרי שחרורו מהמעצר הראשון הוסיפה הבולשת הבריטית לעקוב אחריו, אך הוא הצליח תמיד להתחמק ולפעול ב"הגנה". מהמעצר השני שוחרר בערבות, בתנאי מאסר-בית בלילות, אך לא תמיד קיים את התנאי. השתוקק להשלים את ידיעותיו הצבאיות בקורס מ"מ, הוכרח לוותר על כך בגלל הצורך לעבוד ולתמוך במשפחה ואחר-כך בגלל פיקוח המשטרה עליו.

בחורף תש"ח, בגיוס לשירות מלא, ניתן לו סוף-סוף לגמור את הקורס הראשון לקצינים. אחרי הכרעת או"ם שירת בהדרכה ובפעולות באחד הגדודים ואחר-כך בחטיבת "אלכסנדרוני".

בקרב על הכפר קרע, במבואות ואדי-ערה, נשארו באחת העמדות כל החיילים פצועים, תחת אש קטלנית, מיואשים וקרובים להתאבדות. יצחק זחל לשם בלי פקודה ועל-ידי חיפוי במקלעו הוציא את כולם ולבסוף נפצע קשה ברגלו ושכב חודשיים בבית-החולים, ואת דבר ה"תאונה" העלים מהוריו. לפני החלימו כליל השתדל והצליח להתקבל חזרה ליחידה קרבית.

השתתף באומץ בקרבות ראש-העין ומגדל-צדק וכמפקד שריונים בכיבוש עין-ע'זאל, ג'בע וטנטורה.

הדריך אנשי מח"ל דוברי אנגלית שבגדודו וחינכם לחיילים טובים, שקד לספק לאנשיו כל מחסור כדי לרומם את רוחם ולהגדיל את כשרם הקרבי. הם אהבוהו וקראו לו "אבא" והיו מוכנים ללכת אחריו לכל אשר יוליכם. וכשהוחלף פעם באחר, דרשו להחזיר להם את "אבא". הוא ידע להלהיבם לפני הקרבות במלים מעטות. ובסערת הקרבות היה להם מופת ודוגמה.

בקרבו האחרון, כמפקד מחלקה בהתקפה על עיראק אלמנשיה, ביום 28.12.1948, נפצע והוסיף להתקדם בראש אנשיו. כשנפל באפיסת כוחות הרים אותו אחד החיילים ואז נפגעו ונפלו שניהם. הוא היה קבור בפלוג'ה.

ב- 8.12.1949 הועבר למנוחת-עולמים לבית-הקברות בנחלת-יצחק.