סגן אלדד פן ז"ל

קורות חיים

בן אבל (הצייר) ואסתר נולד בתאריך י"א בניסן תרפ"ח (1.4.1928) בירושלים בגיל 4-9 התגורר עם הוריו בחוץ לארץ, ביקר בגן-ילדים ובבית ספר עממי בשוויץ ובצרפת. את לימודיו התיכוניים סיים בגמנסיה העברית בירושלים. היה מדריך ב"אגודת הצופים".

אלדד היה איש הרגש והמחשבה, וכל חייו התלבט בבעיות הכלל והפרט. ניחן בכשרון ספרותי בולט. כתב סיפורים, פליטונים וניהל יומן שבו התגלתה אישיותו המקורית ויחסו העצמאי אל החברה. אחר סיימו את לימודיו יצא להכשרה מגוייסת תחילה בקיבוץ בית השיטה ולאחר מכן בקיבוץ עין-גב. קשור היה בכל נימי נפשו ליחידה, וכפי שהתבטאה אימו:"היה מעדיף להיות בפלמ"ח ולמות מאשר לצאת ממנו ולהישאר בחיים". עניין הפלמ"ח לא היה אצלו ענין של דקורציה או של הרפתקנות אלא רצינות גמורה למילוי חובה. נפשו השתוקקה לנגב - משאת נפשם של צעירים רבים באותם הימים.

בהיותו בהכשרה נטל חלק, כאיש פלמ"ח, בהגנה על הגליל העליון, בקיבוץ עין-גב וכן בעין זיתים. מאחר שהשקפתו האישית על החיים לא הזדהתה עם החיים השיתופיים בקיבוץ, עזב את ההכשרה בתחילת פברואר 1948 והצטרף לגדוד השישי של הפלמ"ח - חטיבת הראל. נפילת חברו הטוב, יהודה פרימן ז"ל, ליד הכפר הערבי עין זיתון בינואר 1948, היתה מהלומה קשה לאלדד.

השתתף כלוחם וכקשר, בקרבות מעלה-החמישה ונווה-אילן ובהתקפה על הר הקסטל.

היה בין מלווי שיירה לגוש עציון. בדרך חזרה לירושלים הותקפה השיירה ליד נבי דניאל, ובנס הצליח אלדד לחזור לגוש עציון.

אולם בהתקפה האחרונה שערך הלגיון על הגוש, ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948) נפל אלדד באחת העמדות בקבוצת כפר-עציון. כשראו הפלחים שהלגיון הערבי מפר את הבטחתו לנכנעים ונותן לבעלי הכנופיות והמוני הפלחים לעשות הרג רב באנשים בלתי מזויינים, הבינו הפלמ"חאים שאין מפלט עוד והתחילו יורים מעמדותיהם. כשאזלה תחמושתם, התנפלו בידים ריקות על האויבים, גזלו את נשקם מידם ובקרב פנים אל פנים נאבקו עימהם והרגו בהם - עד שנפלו. כך נפל אלדד פן וקיבל לפי פקודת המטכ"ל דרגת סגן לאחר מותו. נקבר בגוש עציון.

ביום כ"ה במרחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר יחד עם כל חללי גוש עציון להר-הרצל בירושלים.

בהיותו בן שבע עשרה ומחצה כתב ביומנו: "בזמן האחרון חשבתי מה צריכה להיות מטרת החיים? אדם חי בסך הכל זמן קצר מאוד. חייו עלולים להיות טובים או רעים, קלים או קשים. אבל הזמן יעבור מבלי שירגיש בכך. אדם זקן רוצה לחיות לא פחות מאדם צעיר. שנות החיים אינם משביעים את רצון החיים. במה איפוא להשתמש בזמן זה? אפשר להגיע לשתי מסקנות. הראשונה היא שהואיל וחיי אדם כה קצרים עליו להנות מהם כמה שיוכל. והשניה היא, שדוקא מפני שהחיים קצרים ואין ספק בידי משהו להנות מהם עד תומם ("אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו") ע"כ יש להקדישם למטרה קדושה ויקרה, שתהיה נעלה מהחיים. ולמענה - להקריבם. לפעמים מתגבר בי הרגש הראשון, ולפעמים השני. אולם בעת האחרונה נדמה לי שהרגש השני גובר בי. כמדומני שהנני מגיע לאט לאט להכרה שהחיים שהם כשלעצמם, ערכם מועט, אם אינם באים כדי לשרת משהו נעלה מהם".

חברה לקרב אשר נשארה בחיים מבין מגיני כפר עציון האחרונים מסרה, כי הדברים האחרונים אשר שמעה מפיו היו:"אותי חי לשבי- לא יקחו!".

שנים מספר לפני נפילתו, בבואו העם הביתה, עייף מאוד מפעולה צופית אמר לאימו:"מי ומה שיבוא עתה, אל נא תעורריני, פרט לכשתקום פתע מדינת היהודים". ויום אחד לפני תקומתה של המדינה ניקטף במלחמה עליה, והוא רק בן עשרים.

בחודש אייר תשי"א (1951) הופיע בהוצאת "מסדה" הספר: "סגן אלדד פן - קובץ כתבים". קיים חומר נוסף על אלדד פן הנמצא בתיק האישי שלו בארכיון בכפר-עציון.