סגן יהודה פייסט ז"ל

קורות חיים

בן חנוך ועליזה. נולד ביום ט' בסיון תרפ"ב (5.6.1922) בפרנקפורט ע"נ מיין בגרמניה, במשפחה אמידה ומסורה לדת ישראל ולציונות הדתית. מילדותו נשא נפשו לשיבת ציון ובניין בית-המקדש, בגירסתו הילדותית: "אני אהיה הבנאי אשר יבנה את בית המקדש". ב-1933 נמלט עם המשפחה להולנד מפני הנאצים שעלו לשלטון. בבית-הספר התיכון בהולנד הצטיין במיוחד בכימיה, ביולוגיה ומתימטיקה. בשעות-הפנאי השתלם בעברית, בתנ"ך ובתלמוד. הדריך חוג נוער דתי. בגיל 16 כבר הטיף בכתב ובעל-פה לבוא לעזרת הפליטים שנמלטו מגרמניה מחמת הפרעות ב-1938. עבר עם המשפחה לאנגליה ועל סמך תעודת-הגמר קיבל סרטיפיקט כסטודנט ועלה ארצה בינואר 1940. למד בישיבת חברון שבירושלים ואחר-כך באוניברסיטה למד כימיה חקלאית. ישר דרך, בעל מידות, שוקד על לימודיו ועוזר לכל מכריו. זהיר בקיום מצוות ונאמן לכל צו לאומי.

בשנת 1941 יצא לאימוני ה"הגנה" ברמת-רחל ולקורס ממושך בסדום. בניגוד לרצון הוריו, התגייס בשנת 1942 לצבא הבריטי ושירת ב"באפס" ואחר-כך בגדוד השלישי שבבריגדה היהודית. הכשיל את עצמו בבחינות לבל ישאירוהו לשירות מדעי-צבאי במצרים והצליח להיכלל כחייל רגלי בבריגדה העברית. השתתף בקרבות-הנקמה בחזית בצפון- איטליה ואחר-כך בפעולות עזרה וסעד חומרי ורוחני לשארית הפליטה באיטליה, בבלגיה ובהולנד. משם בא לביקור חטוף אצל הוריו בלונדון.

אחרי שחרורו בשנת 1946 השתדל להשלים מה שהחסיר קודם בלימודיו. גמר עבודת מחקר בקרקעות הארץ, על דרכי חלחול המים ואגירתם, במסגרת מחקרי הפרופ' רייפנברג, ועמד לקבל את התואר מוסמך למדעי-הטבע. מכיריו מתארים אותו כהתגלמות המצפון והנאמנות לחובה הדתית, הלאומית והאנושית. קבע עתים לתורה ותפילה, חי בפשטות ובצנע, נהג חסכון גם בזמנו לבל יבוזבז לריק, הפריש מכספו מעשר לצדקה, השתדל להעניק תורה ודעת לנצרכים, נזהר ממאכלי טריפות בשירותו בצבא, הן במלחמת-העולם והן במלחמת המולדת, ועל הכל - עניו בתכלית. לא ראה במעשיו זכות מיוחדת לעצמו, אלא חובה מובנת מאליה שיש לקיימה ככל האפשר.

בראשית דצמבר 1947, בפרוץ מלחמת השחרור, התנדב לשרת בחי"ש, עבר למקור-חיים עם מחלקה דתית של פלוגה ב' מגדוד מכמש. שם הדריך בשימוש בנשק, השתתף בכל הפעולות כמקלען והיה אחראי לשלמות הנשק ול"סליק". עבר דרך הקווים הערביים לסדום, ואחר-כך חזרה לבית-הכרם והשתתף בפעולת "נחשון", בקרב על הר-טוב ועוד.

כשנשלחה פלוגתו לגוש עציון אמרו להשאירו בירושלים כסטודנט גומר, אך הוא סירב, ולפי בקשתו הגיע לגוש, בשיירה האחרונה, בט"ז באדר ב' תש"ח. היה שם מפקד חוליית-המרגמות בעמדת-המפתח של הגוש, במנזר הרוסי. משם פעל נגד התחבורה הערבית בכביש חברון-ירושלים ויצא גם בלילות לחיפוי במקלע על פעולות המקום. בשירותו הקשה והאחראי בגוש, זכר את חובתו הפרטית ושלח לבעל חדרו שטר על חשבון דמי השכירות ועשה אותו שליח לבדוק את החמץ בחדרו בליל י"ד בניסן כדת וכדין.

בעת הסתערות הערבים על המנזר הרוסי ביום ג' באייר (12.5.1948), כשכבשו הערבים בראשונה את המנזר, נשאר הוא שם אחרון לנסוגים עד שהוצאו הפצועים. משחזרו אנשינו למנזר, חזר להגן עליו, ובהסתערות האחרונה והמכרעת של האוייב, פעל נגדו במרגמה מעמדה קדמית של המנזר עד שהוזעק לעמדה סמוכה לתקן את הברן שנפגע בפגז. שם נאמר לו שהם נסוגים לפי פקודה, והוא הודיע שלא ייסוג עד אם יקבל פקודה מפורשת מפי מפקד המנזר- צבי בן יוסף ז"ל. יהודה חזר לעמדתו וגרם אבידות למסתערים, וכשהמנזר כבר היה בידי הלגיון אמר לחבריו שיסוגו והוא יבוא אחריהם, אך הוא נשאר בעמדה, עומד יחידי, והערבים מסתערים עליו. שם נפל כמגן אחרון, ביום ג' באייר תש"ח (12.5.1948). ביום כ"ה במרחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר עם שאר חללי הגוש למנוחת עולמים להר-הרצל בירושלים. אחרי מותו הועלה לדרגת סגן והוצע ל"אות הגבורה".