קורות חיים
לוץ יצחק ("איסקה") בן דויד וזלטה. נולד ב-10.07.1919 בטשקנט שברוסיה האסיתית. ב-1921 עברה המשפחה בדרך הריפטריאציה לריגה שבלטביה וב-1933 עלתה ארצה. תחילה ישבה בנתניה ואחר כך התישבה בירושלים. עוד בריגה חונך יצחק חינוך יהודי לאומי, ובנתניה ניסה להלהיב את חבריו בנוער ללאומיות עילאית, שאצלו נתבטאה כל ימיו במסירות לשירות העם והמולדת.
בכל עת שהוצע לו תפקיד אחראי ניסה להיפטר ממנו בטענה שממילא יעשה את המכסימום, אך אינו רוצה להשתרר על אחרים, אלא שאחרי הפצרות נכנע וקיבל עליו את השררה המחייבת. אחרי גמרו את לימודיו עבד כפועל בפרדסי נתניה, ואחר כך למד חשמלאות ועבד בה ברמת גן, ירושלים ונתניה. ב-1935 הצטרף ל"הגנה" ואחרי פרוץ מהומות 1936 התנדב לנוטרות. החל את שירותו בתחנת השאיבה בלטרון, בזריזות ובערנות נגד הפורעים, והמשיכו במשק בית החולים "הדסה" על הר הצופים. בכל המקומות הכירוהו כלוחם תקיף למען הצדק ולהגנת מקופחים, הרב את ריבם ללא רתיעה לפני קצינים בריטיים ומנהלים, והללו, מתוך הערכת אישיותו ושירותו, סבלו את שוט-לשונו ובמידת מה אף שמו לב לתוכחתו.
בשעות הפנאי היה מרבה לקרוא ספרים בעברית וברוסית, השתלם ביחוד במדעי החברה והגיע להשקפות שמאליות קיצוניות, צמודות לפטריוטיות עברית לוהטת, והשתדל לעשות להן נפשות בסביבתו בויכוחים ובהסברות. ב-1938 עזב את הנוטרות ובראשית מלחמת העולם חזר לשרת בה. לצבא לא רצה להתגייס באשר ראה את הבריטים כאויבים לעם ישראל ולקידמה הסוציאלית. בדרגת קורפורל היה אחראי לתחנת הנוטרים ב"הדסה" על הר הצופים, ואחר כך במשמר מפעל האשלג בסדום. ב-1945 הועבר למשטרה ושירת זמן מה בתל-אביב, אך לא יכול היה להסתגל לאוירה שלא התאימה לתביעותיו המוסריות ובראשית 1946 התפטר מהמשטרה וניסה להסתדר בעבודה בתעשית היהלומים בנתניה. בגלל המשבר ששרר אז בענף זה לא הצליח בכך, הצטרף לקואופרטיב "היוזם" של חיילים משוחררים להחזקת בתי מרגוע בארץ, ובבית המרגוע "מנורה" שליד חמי טבריה הראה את כשרו, מרצו ומסירותו לפיתוח הגנים ובהנהגה אחראית ונבונה להעלאת הרמת הכללית של המוסד, והשם "פינת יצחק" על הגן המטופח יפה מנציח שם את זכרו. כשפרצו המהומות אחרי הכרעת לייק-סאכסס נענה לצו המוסדות, לבש שוב מדי נוטר, נתמנה כאחראי לבטחון "מנורה" וחמי טבריה, בראשית 1948 סיים קורס מ"כ קרבי וגילה אומץ, תבונה וקור רוח בהגנת המקום ומרץ רב בהפעלת מלוא האחריות של פקודיו. שיתף פעולה עם כוחות ה"הגנה" בטבריה ובסביבה וכמפקד כיתה של מקלעני החיפוי השתתף במצע המכריע של שחרור טבריה, התאמץ בכל יכלתו למנוע שליחת יד בביזה, שראה בה משום כתם בטוהר מלחמתנו.
במשך החורף הוזמן ואף השתוקק להצטרף לחי"ש טבריה, אך הסוכנות דרשה ממנו להישאר על משמרתו בנוטרות ולכן הוכרח להסתפק בהשפעה הדרכתית בפל"ם. במכתביו ברוסית מטבריה להוריו שבירושלים השתדל לנסוך בהם מבטחונו ומאמונתו בנצחונו ובתקומת מדינה יהודית חפשית ודמוקרטית לפי מושגיו שלו.
"ובאם לא אזכה אני לראות בימי את ארצנו שקטה ופורחת, יתן הקרבן שלנו לדור הבא את האשרות לחיות ולבנות כפי שרצינו אנחנו". נפשו ערגה מאד מאד לעלות ירושלימה ולהיות בקרבת הוריו, לעודדם ולגונן עליהם, אך תפקידו ריתק אותו לטבריה.
אחרי שחרור העיר לא מצא שוב סיפוק מלא בתפקידו שם, וכשאושר על סף הכרזת המדינה להתגייס לצבא בתחנה שיבחר, נסע לנתניה שלו והתיצב שם בלשכת הגיוס ואחרי ימים אחדים כבר היה בין הלוחמים בחזית לטרון באחד הגדודים, דרוך לפריצת הדרך לירושלים, אל ההורים. בלטרון התחיל את שירותו למולדת בנוטרות ושם סיים את פרשת חייו. נפגע ונפל ביום 24.05.1948 הועבר להר הרצל בירושלים ב-28.02.1950